אֵיךְ נִקְרָא אָדָם הַגּוֹנֵב מִכִּיסוֹ שֶׁל אָדָם אַחֵר?

כַּיָּסִים פּוֹעֲלִים לְבַד אוֹ כְּזוּג, בְּדֶרֶךְ כְּלָל בַּאֲזוֹרִים הוֹמֵי אָדָם שֶׁבָּהֶם הַצְּפִיפוּת גְּדוֹלָה. כַּאֲשֶׁר הֵם פּוֹעֲלִים בְּזוּג, אֶחָד מֵהַכַּיָּסִים יַסִּיחַ אֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל הַקָּרְבָּן וְהָאַחֵר יִגְנֹב מִמֶּנּוּ אֶת הָאַרְנָק אוֹ הַכֶּסֶף. כַּיָּסוּת הִיא גְּנֵבָה, וּמִי שֶׁנִּתְפַּס צָפוּי לְהִכָּנֵס לַכֶּלֶא. עִם זֹאת, גַּם קוֹסְמִים לִפְעָמִים מִשְׁתַּמְּשִׁים בַּטֶּכְנִיקוֹת שֶׁל כִּיּוּס כְּדֵי "לְהַעֲלִים" חֲפָצִים מִכִּיסוֹ שֶׁל מִתְנַדֵּב מֵהַקָּהָל.

אֶחָד הַכַּיָּסִים הַמְּפֻרְסָמִים בָּעוֹלָם הוּא הַדְּמוּת שֶׁל פֶיְגִּין מֵהַסֵּפֶר "אוֹלִיבֶר טְוִיסְט". בַּסֵּפֶר, פֶיְגִּין מַנְהִיג חֲבוּרָה שֶׁל יְלָדִים אוֹתָם הוּא מְאַמֵּן לִהְיוֹת גַּנָּבִים וְכַיָּסִים.