מה זה אמפתיה ואיך משתמשים בה?
אני גדלתי בבית שבו לא דיברו יותר מדי, ובטח שלא על רגשות. רק בגיל בוגר, אחרי תהליך אישי שעברתי, ובעקבות החיים עם בן זוג שמדבר הרבה יותר ממני, הבנתי שמשהו בי חסום. גם עם הילדים שלי זה בא לידי ביטוי. היום אני נמצאת במהלך מסע שבו אני משתנה ועושה מאמץ כדי לשפר את התקשורת עם הילדים שלי. זה לא פשוט להשתנות אבל אני מאמינה שזה אפשרי. בבלוג שלי אחלוק אתכם כל מיני תובנות שלי בנושא תקשורת עם הילדים ובכלל.
במה כדאי להתחיל
אחד הכלים החזקים שלמדתי בשנים האחרונות נקרא "אמפתיה". אמפתיה היא היכולת להיכנס "לנעליים" של הצד השני ולהבין את הדברים מנקודת הראות שלו. בעצם "להרגיש יחד איתו" וזה תהליך שיוצר קרבה ורגישות כלפי הזולת. כשזה מגיע לילדים שלנו, צריך להבין שיש קשר בין מה שהילדים שלנו מרגישים לבין ההתנהגות שלהם. כשהילד מרגיש רע, אפשר להרגיש את זה מיד בהתנהגות שלו. כהורים, אנחנו יכולים לעזור להם להרגיש טוב יותר עם עצמם על ידי כך ששנעזור להם לבטא את הרגשות שלהם. הבעיה היא שהרבה הורים לא מכירים את האפשרות הזו, ומגיבים בצורה שמבטלת או שלא מקבלת את הרגשות של הילד שלהם. לדגמה, אם הילד שלנו התרגז בגלל משהו שנראה לנו פעוט או חסר חשיבות, אנחנו נגיד לו משהו בסגנון של "זה לא כזה נורא, אין לך שום סיבה להתרגז בגלל דבר כזה". תגובות כאלו מלמדות את הילד לא לבטוח ברגשות שלו ויוצרות בלבול וכעס.
בואו נראה דוגמה
נניח שהילד חזר הביתה ומספר שהוא רב עם אחד מהילדים בבית הספר. הנה דוגמה לתגובות אופייניות של הורים:
שלילת הרגשות: "אין לך סיבה להתרגז".
השלמה עם המצב: "זה מה שיש ואתה צריך ללמוד לקבל את זה..."
לתת עצות: "אתה יודע מה אני הייתי עושה? אני הייתי..."
להגן על הצד השני: "בטח אתה עשית לו משהו."
שיפוט: "למה אתה תמיד נקלע למצבים האלו?"
סימפתיה: "אוי, זה לא בסדר... אתה כזה מסכן. רוצה לאכול משהו?"
התגובות הללו הן תגובות שאף אחד לא מעוניין לשמוע כאשר הוא עצבני או מוטרד. עם יד על הלב, גם אתכם הן היו מעצבנות: תגובות מהסוג הזה יכולות רק להרגיז עוד יותר או לגרום לבנאדם לרחם על עצמו. התגובות הללו לא מועילות לילד ולא נותנות לו כח להתמודד עם מה שמטריד אותו. ולכן תגובות מהסוג הזה יגרמו לילד להיסגר ולהפסיק לשתף את ההורה במה שעובר עליו. לעומת זאת, תגובה אמפתית היא הקשבה אמיתית ואחר כך נסיון לשקף את תחושת הילד. זו תגובה שנותנת לצד השני את התחושה שמבינים מה עובר עליו, ולכן זו תגובה שמעודדת המשך שיתוף.
אז איך עושים את זה
בזמן שאתם מגיבים באמפתיה חשוב להקשיב באמת למה שהצד השני אומר. כלומר: ליצור קשר עין, להניח את שאר העיסוקים לרגע (כולל טלפון, כלים או מחשב) ולהקשיב בשקט. לאחר מכן אפשר פשוט להגיד "אני מבינה" או "אני מבין" ולהנהן בראש. קצר ולעניין. לאחר מכן אפשר להוסיף שאלה אמפתית שבה מבטאים את התחושה של הילד: "אתה בטח עצוב שרבת עם עידו?" או "זה הרגיש לך לא נעים שכעסו עליך בגלל שרבתם?". אתם יכולים גם להוסיף סיפור משלכם על פעם שגם אתם הייתם במצב דומה, אם יש לכם כזה בשליפה. אם הילד שלנו נמצא באיזשהו סוג של מצוקה רגשית, התגובה המיידית שלנו תקבע את המשך התקשורת איתו בדקות או השעות הקרובות. אם כהורים, נגיב באופן אמפתי, לאורך זמן האוירה בבית תשתפר ותהיה יותר נינוחה ורגועה, עם פחות ריבים וחיכוכים. פשוט, כי הילדים שלנו ירגישו שאנחנו רואים אותם ושאכפת לנו מהם.
הנה סרטון נחמד שמסביר על אמפתיה לעומת סימפטיה:
