להיכנס לנעליים שלהם

הבן הקטן שלי, אוהד, מתחיל עכשיו גן חדש. בשנים הקודמות הוא היה הילד האחרון בגן שעוד מירר בבכי כשנפרדתי ממנו, מיואשת ומרוטת עצבים. גם השנה צפיתי שיהיה לו קשה להיקלט, אבל השנה הדברים עובדים אחרת כי אני משתמשת בכלי שנקרא "אמפתיה".

אני אסביר:

כשהבן שלי קם בבוקר, הוא קודם כל מודיע נחרצות שהוא לא הולך לגן. לא רוצה!

אצלי באוטומט התסכול והעצבנות מתחילים לטפס במעלה הגוף:

"עוד בוקר מתמשך... ייקח לי נצח לארגן אותו, לשכנע אותו, למה זה חייב להיות כל כך קשה... למה הוא מתעקש ככה..."

אבל אז אני עוצרת רגע. יוצאת לרגע מעצמי, ונכנסת לנעליים שלו.

מסתכלת על הסיטואציה מזוית הראיה שלו. ועכשיו... פייר? אני מבינה אותו: "אני קם בבוקר, רוצה לשבת על הספה ולראות את הסדרה האהובה עלי בטלויזיה, כמו בשבועות האחרונים. מי גן? מה גן? אנ'לא מכיר שם אף אחד, לא כיף לי שם... למה שאני ארצה ללכת לשם??? לא רוצה!"

אחרי שאני רואה את הדברים מהזוית הזו, העצבים מתמוססים.

אני מרגישה מחוברת אליו ומוכנה להתמסר למשימה של לשכנע את הגוזל הזה לעוף כל הדרך לגן. אני שואלת אותו: "אתה לא רוצה ללכת לגן כי אתה לא מכיר שם אף אחד?" "כן", הוא עונה. בשלב הזה הוא כבר מבין שאני רואה אותו. את הקושי שלו. וההתנגדות כבר לא נחרצת כמו קודם. לפעמים אני צריכה לקחת אותו על הידיים כל הדרך אל הגן (מזל שהוא קרוב). אבל זה עובד. כשהוא נפרד ממני הוא לא בוכה. הוא מבין שאני מבינה שקשה לו, והוא מוכן להתפשר.

המלצתי לחברה שלי לנסות את זה גם. תנסו גם אתם. הנה שלושת השלבים:

1. לנחש את הקושי בסיטואציה.

2. לבטא את הקושי כשאלה, לתת לקושי מקום ולגיטימיות.

3. לבוא לקראת הילד כמה שניתן, לכבד את הצורך שלו בחיבור וקרבה.

כל שאתם תשחררו יותר, כך גם הילד ישחרר בחזרה. ככל שתתנגדו לסיטואציה, ככה הילד יתעקש יותר להחריף אותה עוד יותר.

טיפ: בהתחלה זה קשה לעשות את זה בזמן אמת בסיטואציה כי אנחנו מוצפים בתחושות משלנו. אבל אפשר לעשות את זה בדיעבד, להיזכר מה היה ולנסות להבין איך זה הצד השני פירש את הסיטואציה. ואולי גם אנחנו היינו מרגישים ככה במצב הזה...