מיתוסים על מוטיבציה

מה עושים כאשר לילד אין מוטיבציה ללמידה?

לי יש ילדה אחת כזו בבית.

שילוב של קושי אישי (ילדת קשב וריכוז) ומורים שלא ממש הצליחו להבין אותה, ולפעמים גם לא טרחו לנסות. אז התחלתי לחקור את הנושא. התחלתי עם הספר המצוין של ריצ'ארד לאבוי, "פריצת דרך במוטיבציה". מה שגיליתי הוא שכדי לעורר מוטיבציה ללמידה אצל תלמיד, צריך קודם כל להבין מה זה בכלל מוטיבציה.

הנה חמישה מיתוסים שקשורים למוטיבציה שהסופר מפריך. הרשיתי לעצמי לסכם אותם עבורכם.

מיתוס ראשון – "לילד הזה אין מוטיבציה!"

אין דבר כזה – אין מוטיבציה. כל התנהגות אנושית נובעת ממוטיבציה. אם תלמיד בשיעור חשבון משרבט קשקושים במחברת ונמנע מלהשתתף בשיעור – הוא בהחלט בעל מוטיבציה. אולי מוטיבציה גבוהה אפילו. פשוט המוטיבציה שלו אינה מכוונת ללימוד מתמטיקה... היא ממוקדת בהימנעות מכשלון ובהימנעות משעמום. לא יהיה נכון לומר שלתלמיד הזה אין מוטיבציה, אלא נכון יהיה להגיד שאין לו מוטיבציה לעשות את מה שהיינו רוצים שיעשה.

מיתוס שני – "יום אחד יש לו מוטיבציה ולמחרת אין לו"

מחקרים פסיכולוגיים קובעים כי מוטיבציה היא תחושה מתמשכת. אם לילד יש מוטיבציה ללמוד מתמטיקה, אז תהיה לו מוטיבציה ללמוד כל הזמן. כלומר, אולי לא כל החיים, אבל לאורך תקופה ממושכת. מוטיבציה היא לא משהו ש"נדלק ונכבה" כל הזמן. מה כן יכול להשתנות מיום ליום? התפקוד של התלמיד, הפרודוקטיביות שלו וההתקדמות שלו. התנהגות לא עקבית של הנ"ל יכולה להצביע על קשיים אישיים שגורמים לסגנון הלמידה הבלתי צפוי.

מיתוס שלישי – "תנו לו משהו שיעורר בו מוטיבציה!"

רוב האנשים שמנסים לעורר מוטיבציה בילדים מתחילים מלתת תגמול שנועד להמריץ את הילד. מי לא מכיר את כלל הסבתא הידוע "אם תאכל את הירקות תקבל קינוח!"? או בכללי – "אם תעשה בשבילי את X אתן לך Y": מתנה על ציון מוצלח במבחן, מדבקות כשמכינים שיעורי בית וכו'.

לשיטה זו צפויה להיות השפעה על ההתנהגות של התלמיד לזמן קצר, אך היא לא תחזק או תשפר את המוטיבציה שלו בטווח הארוך. אולי אפילו להיפך. רוב הסיכויים שאם הובטח לדני שיקבל 20 שקלים אם יצליח במבחן במתמטיקה, הוא יתכונן בחריצות לקראת המבחן. אבל זה לא בגלל שהוא רוצה להשתפר במתמטיקה או להתקדם בבית הספר – אלא בגלל שהוא רוצה את הכסף. אגב, כשהילד מגיע לשלב שבו הוא מברר "כמה שווה לו" לבצע את המשימה המבוקשת, זהו סימן אזהרה שמערכת התגמולים אינה אפקטיבית יותר.

מיתוס רביעי – "תחרות מעוררת מוטיבציה"

הקשר בין תחרות למוטיבציה הוא פשוט וחשוב: האדם היחיד שתחרות מעוררת בו מוטיבציה, הוא זה שמאמין שיש לו סיכוי טוב לנצח בה. אם המורה מחליטה לערוך תחרות עם חידונים ומשחקים כדי ללמד נושא בחשבון למשל בכיתה, מי הם התלמידים שהיו נלהבים להשתתף בתחרות כזו? אלו שחזקים בחשבון, שממילא יש להם מוטיבציה בתחום זה. מי שמתקשה בחשבון – מי שזקוק להגברת המוטיבציה שלו בתחום זה – לא יפיק הנאה מפעילות כזו.

במקום תחרות בין ילדים, עדיף לעודד תחרות "נגד עצמך". כלומר, לשאוף לשפר את ההישג האישי. בתחרות כזו לכל תלמיד יש סיכוי להצליח. בפרט לתלמידים שמתחילים עם הישגים נמוכים: ייתכן שלהם יהיה אפילו קל יותר להגיע לשיפורים גדולים במאמץ יחסית קטן.

מיתוס חמישי – "ענישה יוצרת מוטיבציה"

שיטה נוספת לנסות לגרום לילדים מוטיבציה היא באמצעות ענישה. גם שיטה זו יעילה לטווח קצר ובהרבה מקרים פשוט לא באמת מביאה לתוצאות המיוחלות: ענישה יעילה כל זמן שהסכנה לעונש קיימת. כאשר הסכנה חולפת, הילד ישוב להתנהגות הקודמת שלו. בנוסף, ילדים נוטים לקשר את העונש עם המעניש ולא עם ההתנהגות הבעייתית שלהם. ולסיום - ילדים רבים, ובפרט ילדים עם לקויות למידה, פשוט יפתחו עם הזמן חסינות ואדישות לענישה, והיא תפסיק להשפיע עליהם.

איך כן מעוררים מוטיבציה ללמידה בילדים?

המפתח הוא קודם כל להבין שאין שיטה אחת שמתאימה לכל הילדים. לכל ילד יש צרכים שונים. דברים שונים שמניעים אותו, ושבשבילם הוא יתאמץ להגביר את המוטיבציה הפנימית שלו. המטרה היא לעורר בילדים מוטיבציה ממושכת ללמוד ולהתפתח. כשלילד יש מוטיבציה פנימית, הוא מאמין בעצמו וביכולותיו. הוא נהנה ללמוד ויודע לנווט את עצמו ולמצות את הפוטנציאל שלו. בפוסט הבא אכתוב על 8 הכוחות של המוטיבציה.

אשמח שתכתבו לי בתגובות מה חשבתם על הפוסט.