ואז קרה משהו ששינה את הכל
לפני שזה קרה הוא היה סתם עוד ילד בכיתה. עוד שם ברשימת הנוכחות.
או לפחות ככה זה הרגיש.
לא שהיה לו משהו מיוחד נגד בית הספר, אבל הוא גם לא כזה נהנה ללכת לשם.
ואז קרה משהו ששינה את כל זה...
באחד מהימים, כשפתח את קופסת האוכל בהפסקת העשר, היה שם משהו חדש.
אמא שלו שמה לו מין כרטיס כזה בקופסה... הוא בחן אותו מקרוב.
"מה זה?" שאלה אותו ירדן, שיושבת לידו.
"לא יודע" הוא ענה, "רגע, אני אפתח את זה".
"מגניב", אמרה ירדן אחרי שהוא גרד את התשובה.
"כן, נכון" הוא הודה בינו לבין עצמו. זה היה די מגניב.
למחרת, כשפתח את קופסת האוכל חיכה שם עוד כרטיס. חדש.
"רגע!!! תראה לי גם!" קראה ירדן והזמינה גם את נעה מהשולחן הסמוך להסתכל.
יום לאחר מכן בזמן ההפסקה, כבר התאספה סביבו קבוצה של חמישה ילדים שביקשו לראות את הכרטיס עם החידה. גם ההוא, יונתן, שאף פעם לא דיבר איתו יותר משני משפטים.
אחרי שבוע המורה קלטה שיש איזה עניין חדש בארוחת העשר וביקשה ממנו להראות לה במה מדובר.
היא התלהבה מאד והקריאה את החידה לכל הכיתה. זו היתה התפתחות מעניינת...
באותו הערב, כשאמא חזרה מהעבודה, הוא סיפר לה על מה שקרה עם הכרטיס והמורה.
אמא חייכה.
"ומה אתה חושב על זה?" היא שאלה.
היא ידעה שהילד שלה בדרך כלל לא מרגיש בנוח באור הזרקורים.
"זה היה נחמד", הוא חייך. "היא אמרה לי שמהיום אני ממונה לוועדת העשרה של הכיתה".
---------------------------------------------------------------------------------
את הסיפור הזה אני כתבתי, אבל הוא נכתב בהשראת פידבקים אמיתיים שקיבלתי מכם.
הנה חלק מהם:
וזה האחרון שדחף אותי לכתוב את הפוסט הזה:
רוצים שגם הילד שלכם ירגיש כוכב הכיתה?
או לפחות ירגיש את החיבוק שלכם בשעות הלימודים...?
שימו לו גם חידות מתגרדות בקופסה.
שבוע נפלא שיהיה :-)
